<h1>יחוסי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך בר נתן</h1>
<h2>דף נב.</h2>
גרסינן בפסחים פ' מקום שנהגו [נ"ב ע"א] בר נתן אסיא אתא מבירא לפומבדיתא בי"ט שני דעצרת שמתיה רב יוסף א"ל אביי ננגדיה מר נגודי א"ל דעדיפא מיניה עבדי ליה וכו' איכא דאמרי נגדיה רב יוסף א"ל אביי נשמתיה מר דהא רב ושמואל משמתי משני י"ט של גליות א"ל ה"מ אינש דעלמא אבל הכא צורבא מרבנן הוא דטבא ליה עבדי ליה. והייתי תמיה לי למה הוצרכו רב ושמואל להשמיענו זאת, השתא מעשיית מלאכה דערבי פסחים משמתינן כדאיתא בריש גמרא מקום שנהגו [נ' ע"ב] דבשאר ערבי ימים טובים לא משמתינן עושה מלאכה מן המנחה ולמעלה הכא משמתינן העושה מלאכה מחצות ולהלן, י"ט שני שהוא משום ספק איסור תורה לא כ"ש, ואפילו היכי דידעי בקביעא דירחא כגון רב אסי דמבדיל מיומא טבא לחבריה [ביצה ד' ע"ב] למה לא יהא חמור מערב י"ט דהא מחמיר בביצה וכשעיינתי בתוספ' ריב"א הלוי שפ' שערב פסח מן התורה אסור לא קשיא לי והביא ראיי' מן הירושלמי דה"ג בריש מקום שנהגו כת' שם תזבח את הפסח בערב אין לי אלא הוא שלוחו מניין ת"ל ובשלת ואכלת [מה] ת"ל שם תזבח את הפסח בערב אינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וקרבנך [קרב] אבל אסרו מלעשות מלאכה כהדה דתני להון כל אינש דיהוי (עלה מעלן) [עלוהי אעין] וביכורין האומר עלי עצים למזבח וגיזרין למערכה אסור בהספד ותענית מלעשות מלאכה בו ביום אמר ר' יודין אלו תמידין קרבנותיהון של כל ישראל אינון אם יהיו כל ישראל עולין לירושלים לית כתיב [אלא] שלש פעמים אם יהיו כל ישראל בטלין ויושבין והכת' ואספת דגנך (מה) [מי] אוסף לנו דגן עד שהתקינו נביאים הראשונים עשרים וארבעה משמרות על כל משמר ומשמר היה עמוד בירושלים של כהנים ושל לוים ושל ישראל ע"כ הירושלמי. וגם במס' תענית פ' אחרון בירושלמי [פ"ד ה"ב] ויותר לא מצאתי וזהו לשון תוספ' רב' [תוס' ר"פ מקום שנהגו פסחים נ' ע"א ד"ה מקום] הכא מחצות, בתלמוד ירושלמי מפרש טעמא דמאי שנא ערבי פסחים משאר ערבי שבתות וערבי ימים טובים דהכא מחצות אסור והכא מותר מפני שמחצות ואילך מתחיל זמן עשיית פסח כדנפקא לן מבין הערבים ומשמע התם דאף היחיד בשאר ימות השנה ביום שהוא מקריב קרבן היה אסור במלאכה כל היום והכא נמי בערב פסח שהוא זמן קרבן של כל ישראל מחצות ואילך אסור נמי במלאכה מחצות ואילך והתם נמי דייק בהך מילתא טובא א"כ תמיד שהוא קרבן של כל ישראל וקרב בכל יום יהא אסורה בכל יום במלאכה לעולם, ומשני התם בתמיד הוציאתו התורה מן הכלל דכתיב ואספת דגנך אם ישראל יושבין ובטלין מי אוסף להן דגן, ותו דייק התם כיון דהטעם כמו שאמרנו יהא כל היום אסור שהרי יחיד כל יום שמקריב קרבנו אסור כל היום ואפילו אם הקריב לערב אסור כל היום ומתרץ יחיד בשאר ימות השנה לפי שאין זמנו קבוע וכל היום זמן הקרבתו אסור כל היום אבל פסח שאם שחטו קודם חצות פסול אין אסור אלא מחצות ואילך ועכשיו בזמן הזה אע"פ שאין הפסח קרב י"ל מאחר שהיה להן איסור כך לעולם אסור, והטעם חשוב נראה כמו שמפורש שם, ובכל הפ' זה משמע דאיסור גמור הוא מחצות ואילך במלאכה, ומזה הטעם מתורץ מה שקשה במס' (ערכין בכל מערכין) [ערובין בכל מערבין מ"א ע"א] אמר ר' אלעזר בר צדוק אני הייתי מבני סנאב בן בנימין פעם אחת חל ט' באב בשבת ודחינוה לאחר שבת והתענינו בו ולא השלמנוהו מפני שי"ט שלנו היה ומפרשינן התם שאותו היום עשרה באב זמן עצי המערכה שלהן היה וקשה מפני מה היה להם י"ט והלא לאחר החורבן היה שהרי אין ט' באב נוהג אלא לאחר החורבן וכבר בטלה מגילת תענית חוץ מחנוכה ופורים כדאיתא בראש השנה פ"א [י"ט ע"ב] שאינו נוהג כל אותן ימים טובים שהיו להן בזמן שבית המקדש קיים על ידי שום מעשה בהנך דחשיב התם אילין יומיא דלא להתענאה אלא זהו הטעם כמו שאומר הירושלמי דיום קרבן אסור בהספד ותענית ומלעשות מלאכה ולהם היה אותו היום עשרה באב יום קרבן שהיו מביאים עצים למערכה לפיכך נאסר להם לעולם בהספד ותענית ומלאכה. וגם יש לתמוה כיון דבר נתן אסיא צורבא מרבנן הוה לא שמיעא ליה דאמר רב חייא בר אשי אמר רב מניח אדם עירובי תחומין מי"ט לחבירו ומתנה כדאיתא במס' ביצה בפ' י"ט [י"ז ע"א] וההיא הל' ראשונה דמס' תענית [ד' ע"ב] ואנן דאית לן תרי יומי היכי מצלינין בהזכרת גבורות גשמים, וההיא דפ' לולב וערבה [סוכה מ"ו ע"ב] הל' מיד התינוקות שומטין לולביהון ואנן דאית לן תרי יומי דשמיני ספק שביעי אסורה וכמה כיוצא בזה, וי"ל כיון דתחומין דרבנן הוא דקיימא לן כרבנן דפליגי אר' עקיבא בי"ט שני דאף הוא (מדתני) [מדרבנן] מזלזלינן [ביה] דדוקא בעשיית מלאכה הוא דגזרו אבל בעירוב לא גזרו כולי האי וסבירא (להו) [ליה] דיותר חמור עשיית מלאכה בערב פסח מחצות ולהלן מתחומין די"ט שני. ונראה לישנא דאיכא דאמרי דנגדיה רב יוסף עיקר דנגדינן לצורבא מרבנן ולא משמתינן דאמר רב פפא בפ' אחרון דמשקין [מו"ק י"ז ע"א] בהלכות נידוי תיתי לי דלא משמתית לי צורבא מרבנן מעולם ואלא כי מחייב צורבא מרבנן שמתא היכי עביד כי הא דבמערבא מימנו אנגדא ולא (מזמני) [מימנו] אשמתא. מיהו י"ל שפעמים החכם מקלקל כל כך שמנדין אותו כגון רב יהודה [שם] לההוא צורבא מרבנן דהוי סנו שמועניה וכההיא דאמר רב הונא [שם] באושא התקינו אב"ד שסרח אין מנדין אותו אלא אומר הכבד ושב בביתך חזר וסרח מנדין אותו מפני חילול השם דהא ההוא דשמתיה רב יהודא משום דאי לא קא מתחיל שם שמים, ויש לדקדק אב"ד הוא דאין מנדין ואפילו לנגדא נמי לא נגדינן ליה הא שאר חכם משמע דנגדינן ליה וכי בני מערבא לא סבירא להו דאושא דאי לאו תקנתא (אף ב"ד) [אב"ד] משמע דמשמתינן אלא ש"מ הכל לפי הקילקול במקום חילול השם אין משוא פנים אין הקילקול רב מנגדינן ליה משום כבוד התורה, וגרסינן באלו מגלחין ירושלמי [מו"ק פ"ג ה"א] ר' חייא בריה דר' יצחק עטושייה שמעתי שאין מנדין זקן אלא א"כ כירבעם בן נבט וחביריו [והא דאמרינן בב"מ נ"ט ע"ב שנידו את ר' אליעזר] (ו)י"ל [דהא דאין מנדין] דוקא זקן ומומחה לרבים [שסרח לעצמו] אבל על מחלוקות כנגד רבים [מנדין] לפי שלא תעשה חבילות אין משוא פנים אפילו למופלא ב"ד כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל.
